טיפול זוגי

אז זה ללא ספק הפרק החשוב ביותר (לפחות בעיני שעשיתי עד היום)

רגשות
לכאורה נושא בנאלי 
ממה שאני רואה סביבי
אני מגלה שלא יכול להיות נושא חשוב יותר מזה לדבר עליו
וחשוב יותר מכך – להבין וליישם אותו כל הזמן

אנחנו התפתחנו להרגיש רגשות 
זו לא בחירה שלנו 

איך אנחנו יודעים שזה לא בחירה שלנו?
כי כל האנשים בכל מקום בעולם ובכל זמן לאורך ההיסטוריה 
מרגישים את אותם רגשות
אם זו היתה בחירה היו חלק שלא היו בוחרים להרגיש רגשות.

ובנוסף, תינוקות, כשתינוקות מבטאים רגשות
הם לא בוחרים למשל  בבכי מבין כל האסטרטגיות האחרות  שיש להם
לבטא את מה שהם מרגישים.

זה מה שיש להם
זה מה שיש לכולנו.
התפתחנו להרגיש רגשות בדיוק כפי שהתפתחנו להרגיש צמא, רעב, דחפים מיניים ועוד
ומשום מה אנחנו חיים בחברה שמלמדת אותנו שהרגשות שלנו הם "חולשה"
ומבחינתי זה כמו שנגיד למישהו שהוא חלש בגלל שהוא צמא או רעב. 

בלי תחושות של צמא ורעב אנחנו נמות
ובדיוק כך זה עם רגשות. התפתחנו להרגיש רגשות כי הם שומרים על ההישרדות שלנו
בגלל זה הפרק הזה יקר ללבי וחשוב לי עד מאד. 

אני אף פעם לא מבקשת מכם כלום אך הפעם זה מספיק חשוב לי כדי שהמסר הזה יופץ לכמה שיותר אנשים  אם אהבתם והתחברתם
בבקשה שתפו
אתם לא חייבים
אבל אני באמת מאמינה שזה יכול לעזור לאנשים אחרים. 

תודה לכם על האזנה לעונה נוספת של הפודקאסט "טיפול זוגי"
נתראה בעונה הבאה 🙂

תמלול הפרק: 

עונה 2 – פרק 10 – רגשות

שלום לכולן ואיזה כיף שאתם כאן איתי בפרק האחרון לעונה, עונה 2 של "טיפול זוגי" בין אם הגעתם לכאן אחרי שהאזנתם לכל שאר הפרקים ובין אם זה הפרק הראשון שבחרתם להתחיל איתו או כל קונסטלציה אחרת

זה הפרק החשוב ביותר בעיני שעשיתי עד היום. ואגב אני ממש אשמח אם תכתבו לי אם זה גם בעיניכם הפרק הכי חשוב או לא.

אנחנו נדבר היום על רגשות ולכאורה זה הנושא שאמור להיות הכי ברור ומובן מאליו

אבל בגלל שאני מוצאת את עצמי, מסבירה, מנרמלת, מגנה, מסנגרת ולפעמים גם נלחמת על הזכות לבטא רגשות.

והחלטתי להקדיש פרק שלם לרגשות, להתפתחות שלהם אבולוציונית, לתרומתם ולפתולוגיות שיכולות להיגרם כשלא לומדים לבטל אותם. 

זה באמת באמת חשוב לי ואפשר לומר שזה פרויקט חיי, אם לא יהיה לנו את הידע הבסיסי הזה כל מערכות היחסים שלנו עלולות להיפגע. ולכן אני מבקשת מכם משהו שלא ביקשתי מעולם וזה באמת את העזרה שלכם אם אהבתם את הפרק וחשבתם שהוא חשוב כמו שלי הוא חשוב. כמובן רק אם התחברתם ורק אם אתם באמת רוצים.

אנחנו החיות הכי חברתיות שקיימות על כדה"א כל הרגשות שאנחנו מרגישים התפתחנו כדי להרגיש אותם, לא המצאנו אותם. אנחנו נוטים לראות רגשות כמו קנאה, כעס, חרדה כרגשות שאנחנו היינו רוצים להיפטר מהם. אנחנו לא יכולים להיפטר מהם. זה בטבע שלנו, אנחנו לא יכולים להיפטר מצמא, מרעב, מחרדה, מכעס, מאהבה או שמחה, עצב או דכאון אלה חוויות שהתפתחנו להרגיש אותם. באותו אופן שאנחנו לא יכולים להיפטר מהעיינים שלנו או להוסיף עוד עין התפתחנו באופן מאד מסויים.

בחברה שלנו רגשות נתפסים הרבה פעמים כדברים טורדניים אבל אנחנו התפתחנו אליהם. והם אוניברסליים בכל פינה בעולם ובכל זמן אנשים חווים את רוב הרגשות אולי הם חווים אותם אחרת שזה מעניין אבל כולנו חווים אותם. 

אז למה? למה שנפתח רגשות? רגשות מאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים כמו שהתפתחנו להרגיש צמא כדי לאלץ אותנו לשתות ומי שלא הרגיש צמא שאילץ אותו לשתות מים מת ולא  זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא. 

לאדם שכן התפתחה בו תחושת הצמא שהפריעה לו עד שהוא נאלץ לשתות ואז הרגיש ממש טוב לשתות מים הוא כן חי ושימר את הגנים שלו. זה מאד הגיוני. אבל אני מרגישה שבחברה המערבית שלנו זה לא הגיוני לנו ששאר הרגשות הם אותו הדבר בדיוק. כשאנחנו עצובים כשמשהו משתבש בחיים שלנו בין אם זה קרה עכשיו או לפני 10,000 שנה אנחנו פיתחנו את הרגש עצב. אחת הסיבות שאנחנו מרגישים עצב זה בגלל אבדן אם איבדנו אדם יקר לנו אנחנו עצובים או מישהו דחה אותנו ואנחנו מרגישים עצובים, הרבה פעמים קל לנו יותר לחשוב על ילדים והאופן שבו ילדים מבטאים רגשות, יש לי ילדים קטנים וכשהם מרגישים את הרגשות שלהם קל מאד לראות את זה הם מבטאים אותם בקלות, הם מתנהגים עצובים או שמחים ניתן להבחין ברגשות שלהם די בקלות אנחנו המבוגרים חווינו שנים של חיים שלמים שבהם ביישו אותנו על הרגשות שלנו גרמו לנו להרגיש בושה כשאנחנו עצובים או שמחים או כועסים ועוד עד לנקודה שקשה לנו לבטא אותם בצורה טבעית. רוב הילדים בני שנתיים ושלוש כמו הילדים שלי עדיין חופשיים לבטא את הרגשות שלהם בצורה הכי טבעית הם מתנהגים באופן הכי בריא עם הרגשות שלהם. הם עדיין לא למדו שלבטא רגשות זה להיות "חלש" במרכאות. אז מה הילדים שלי עושים כשהם עצובים: הם רצים אלי ומתחבקים, הם צועקים ובוכים, יורדות להם דמעות, הלחיים שלהם מאדימות וזה מאד ברור. האם הילדים שלי דמיינו שזה מה שהם צריכים לעשות כשהם עצובים? לא. הרגשות התפתחו והתגובה שלנו התפתחה גם היא.

בדיוק כמו כשאנחנו מרגישים צמא אנחנו שותים מים. כשאיבדנו מישהו ואנחנו עצובים ואז אנחנו עושים את ההתנהגויות שאנחנו עושים. למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? למה אנחנו בוכים? יש הרבה תשובות לזה, אך התשובה שהכי הגיונית עבורי היא שאנחנו בוכים כדי לתת סימן לאחרים. יש הרבה תאוריות למה אנחנו בוכים יש כאלה שחושבים שאנחנו מנסים להיפטר מכימקל כלשהו מה שבעיני די טפשי. עוד שאלה שאפשר לשאול היא כשמשהו מצחיק אותנו למה אנחנו צוחקים? אנחנו לא נגיד שאנחנו צוחקים כדי לשחרר חמצן מהריאות שלנו. זה ברור שאנחנו צוחקים ובוכים כי אנחנו מסמנים לאנשים אחרים. ולפרימיטים אחרים יש גם את הרגשות האלה אגב אז אם תחשבו על ההתחלה של הפרימיטים לפני מיליון שנה או ההתחלה של היונקים לפני כמה מיליוני שנה לא יודעת בדיוק כמה. התפתחנו  להרגיש עצב כדרך לסמן לאחרים בגלל שכשאנחנו חווים אבדן ויאוש ודכדוך אנחנו היצורים האנושיים לא יכולים להתמודד עם דברים לבד וכנראה שמעולם לא היינו לבד. תחשבו על זה לפני 200,000 היינו כולנו יחד בסוואנה לאף אחד לא היה קירות או משרד או טלפון כשאנחנו רואים איך פרימיטים אחרים חיים בנשיונל ג'יאוגרפיק אנחנו רואים אולי לפעמים שימפנזה אחת הרפקתנית שמתרחקת מעט מכולם אבל בסופו של דבר חוזרת לקבוצה שלה, יש להם קבוצות קטנות וגדולות יותר אז כנראה בהתפתחות שלנו היה חשוב שכשאנחנו חווים רגש ואנחנו תמיד יחד בקבוצה שנסמן לאנשים אחרים מה אנחנו מרגישים ושזה כפוי, זו לא בחירה שלנו איך אנחנו יודעים שזו לא הבחירה שלנו?  בגלל שאם זו בחירה אנשים אולי יבחרו לא לעשות את זה ודבר נוסף ילדים לא יעשו את זה כי ילדים לא מבינים בחירות בטח לא בחודשים הראשונים לחייהם אז כשחווינו אבדן, אנחנו מרגישים עצב . אנחנו היינו טרף, חיות אחרות אכלו אותנו טייגרים ואריות ופומות וחיות אחרות שטרפו אותנו כשהתפתחנו בסוואנה אז יש השערה לפיה הסתמכנו אחד על השני כדי להתמודד מול חיית הטרף אולי אם כולנו התאחדנו יחד הצלחנו להינצל טוב יותר אנחנו גם צריכים להחזיק את הילדים חסרי הישע שלנו יש לנו אולי את הילדים הכי חסרי ישע מבין כל שאר המינים. אין לנו בני אדם במלואם עד גיל 15? אולי אפילו בגיל מבוגר יותר, יש פרק זמן ארוך שבו אנחנו צריכים לדעת מתי הילדים שלנו בסכנה והם צריכים לסמן לנו את זה מיד. כשאנחנו קרובים רגשית ופיזית למטפלים שלנו, לאהובים שלנו הרבה רגשות טובים קורים אנחנו מרגישים טוב, אנחנו רגועים, לחץ הדם שלנו יורד, הורמוני סטרס יורדים, כשאנחנו לא בקרבה לאהובים שלנו כל מני דברים רעים קורים לנו ואנחנו נרגיש רגשות שהם יאלצו אותנו להתנהג באופן מסוים. אם נחשוב על ילד בן שנתיים שלא רואה את השבט שלו, מה הילד הזה יעשה? כולנו יודעים מה הוא יעשה והילד הזה לא למד את זה, כמו כל חיה אחרת יש לנו אינסטינקטים רגשיים והתנהגותיים שבתוך ה-DNA שלנו הילד הזה יצרח איזה רגש הוא מבטא? כנראה פחד, הוא מפחד או שהילד מרגיש סכנה לא בגלל שבאמת יש סכנה אלא רק בגלל שהוא לא יכול לראות את הדמויות המטפלות שלו. יש מידע שמגיע למוח – אני לא רואה את המטפלים שלי את השבט שלי ואז שצף של פחד מגיע אליו הוא מרגיש את הפחד בגוף שלו, תגובת הילחם/ ברח ובחזה, הפנים מזיעות והוא בוכה ואדום והראש מסתובב בחיפוש אחר ההורים. הילד מרגיש את הרגש ואז עושה מה שהרגש אומר לו לעשות שזה לצרוח ולחפש. מה ההתנהגות שלו גורמת? היא גורמת לכך שהמבוגרים יפנו אליו ויעזרו לו כל המבוגרים התפתחו באופן כזה שאנחנו נגיב, באמצעות אמפתיה, אנחנו מרגישים את הפחד של הילד. אם אתם נמצאים במקום וילד בן שנתיים מתחיל לצרוח לחץ הדם שלכם עולה, קורטיזול והורמוני סטרס יזרמו בתוככם ותרגישו סטרס גם אם אתם מודעים לחלוטין שהילד הזה בסדר, אנחנו רואים שההורים שלו איתו הגוף שלכם בפאניקה אבל אתם יודעים לא לעשות שום דבר כי אתם רואים שההורים שם והם דואגים לילד. אבל בסוואנה באפריקה לפני 200 אלף שנה אם ילד צרח בטח היתה לזה סיבה טובה. אולי הוא לא היה קרוב לשבט או משהו גרוע יותר ואז כל מבוגר או מהילדים המבוגרים רצו לעזרת הילד הזה. אפילו אם תהיו בפסטיבל רועש ותשמעו צרחה של תינוק אני מבטיחה לכם שהצרחה הזאת תעלה על כל שאר הרחשים ואתם תשמעו אותה למה? כי התפתחנו לשים לב לילדים ושתהיה לנו תגובה רגשית כשהם מסמנים לנו בדיוק כמו שתינוקות וילדים התפתחו להרגיש רגשות ואז להתנהג באופן מסוים. 

אם תסתכלו על עצמכם היום, מה אתם עושים כשאתם מרגישים עצב או כעס או פחד? אולי אתם רוצים לכתוב ביומן או כשאתם כועסים או אולי אתם אוהבים לראות טלויזיה כדי להרגיע את עצמכם כשאתם עצובים וכו' אלה מה שאני אקרא להם תגובות בשכבה עליונה ככל הנראה יש משהו מיידי שהיינו רוצים לעשות אבל למדנו להדחיק את זה למשל כשאנחנו כועסים זה מאד נורמלי לרצות להגיב באלימות בין אם זה לשבור משהו או לעמוד ולצרוח אבל אנחנו לא עושים את זה בגלל שננזף ע"י החברה וכשאנחנו מדכאים את הדחפים שלנו לצעוק או לשבור משהו אנחנו מוצאים התנהגויות אחרות אנחנו מנסים להירגע, לשטוף פנים, או לשתות אלכהול או לראות טלויזיה או לכתוב ביומן זו תגובה בשכבה עליונה יותר. אנחנו צריכים ללמוד להכיר מחדש את התגובות הראשוניות שלנו לרגשות שלנו, דרך טובה היא להסתכל על ילדים בני 3. כשאנחנו כועסים התפתחנו לבטא את הכעס שלנו בצורה מסוימת, אם נחשוב על כעס אם לפני 200000 שנה חיינו בשבט ומישהו גנב לו משהו הוא התפתח להרגיש את חוסר הצדק ולהגיב בצורה מסוימת כי האדם הזה כנראה יגנבו לו פחות, בגלל התגובה שלו יותר ממישהו אחר. כעס קשור לצדק, הסיבה שבגללה אנחנו מרגישים כעס היא בגלל חוסר צדק. אם מישהו לפני 200,000 שנה גנב לך או לילד שלך את האוכל שום רגש אחר עצב או קנאה לא יעזרו מה שיעזור זה כעס, כי אי צדק נעשה כלפיך. הכעס שאתה מרגיש אינסטינקטיבית גורם לך להתנהג בצורה מסוימת כדי לתקן את העוול שנגרם לך ואז אתה מרגיש פחות כעס. כשיש לכם ילד בן 3 כמוני ומישהו לוקח לו את המשחק הוא מיד כועס וצועק לא זה שלי. זו התגובה של כעס כפי שהתפתחה אצלנו, איך הוא יודע לומר שזה שלו? בגלל שהתפתחנו להרגיש צדק ליונקים אחרים יש תחושת צדק גם. וכשיש חוסר צדק אנחנו מרגישים כעס וכשאנחנו כועסים אנחנו מרגישים צורך לתקן את העוול כשמישהו לוקח למאור שלי בן 3 את המשחק שלו הוא כועס, הוא נעמד, הוא חושק בשיניים ומכווץ אגרופים וחוטף בחזרה את מה ששלו ודוחף את הילד השני רוב הפעמים זה אח שלו בן השנתיים, גלעד. וזה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות זה הדחף שהתפתח בנו. זה מה שאנחנו היינו עושים לפני אלפי שנים, היום אם מישהו היה חוטף לנו משהו נגיד שהיינו הולכים ברחוב ומישהו היה חוטף לנו את התיק כנראה שלא נרדוף אחריו מפחד שאולי יש לו כלי נשק או משהו כזה אבל זה כבר הקורטקס הפורנטלי שלנו מבטא מחשבה לוגית אבל התגובה הטבעית היא זו שלא מאור הבן שלי בן ה-3 וזו התגובה שגם אנחנו כנראה הגבנו לפני אלפי שנים.

גם יונקים וחיות חברתיות אחרות מבינות חוסר צדק והוגנות עשו הרבה ניסויים כאלה. כשאנחנו עדים לאי צדק אנחנו מרגישים כעס והכעס הזה מאלץ אותנו לתקן את העוול זה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות. בגלל זה כעס הוא טוב כנראה שבני אדם שלא פיתחו כעס והצורך לעשות משהו לגביו לא חיו מספיק כדי להעביר את הגנים שלהם לצאצאים. 

אנחנו כועסים באופן טבעי, צמאים באופן טבעי, חשים תשוקות מיניות באופן טבעי, עצובים באופן טבעי. ברור לפחות לי  שהיו טרנסקסואלים, הומואים ולסביות ואמיניים אך אחוז מסויים היה צריך להימשך לחוש תשוקה מינית כלפי המין השני מסיבות ברורות. 

למה אנחנו חווים אושר, שמחה למה אנחנו מחייכים? כי אנחנו מסמנים לחברה שאנחנו אוהבים את מה שהם עושים והיינו רוצים שהם ימשיכו לעשות אותו. למה אנחנו לא מרגישים אושר בפנים למה אנחנו מסמנים לעולם שאנחנו שמחים? כשבן 3 מרגיש אושר רואים את זה אנחנו מבוגרים למדנו לדכא את הרגש הזה בגלל בושה. אבל ילד בן 3 עדיין לא יודע את זה. למה ילד בן 3 מחייך ומבטא את השמחה שלו? הוא מסמן לאנשים האחרים בבקשה תמשיכו ותחזרו על ההתנהגות הזאת היא עושה לי טוב. אם יש לכם ילד ואתם עושים משהו שמשמח אותו אתם מתמכרים לזה אתם רוצים לעשות את הדבר שמשמח אותו לי הפסקה כי זה משמח אותו כשהבנים שלי היו תינוקות בני שנה שיחתי איתם קוקו שעות על גבי שעות כי זה שימח אותם, הבית שלנו מלא במתנות שסבא וסבתא קנו לילדים כי הילדים כל כך מתלהבים ומאושרים שהם מקבלים מתנה שסבא וסבתא חוזרים על ההתנהגות הזאת כל הזמן. 

גועל, למה אנחנו מרגישים גועל, כשמשהו מגעיל אותנו אנחנו אומרים איייו ומתרחקים למה אנחנו עושים את זה? התפתחנו להרגיש גועל כי כשאנחנו אוכלים משהו שכנראה רעיל יש לנו רגש של גועל כדי להיפטר מהאוכל הזה שרעיל אולי אפילו נקיא.

כשאנחנו מרגישים כאב אנחנו מתרחקים ממה שמכאיב לנו, כשאנחנו מרגישים כאב זה כל מה שאנחנו יכולים להתמקד בו הכאב מאלץ אותנו לשים לב במה שקורה ולהפסיק את הכאב. ככה התפתחנו. במעבר שלנו להתפתחות כחיות חברתיות לא פיתחנו כאב חברתי באופן אחר מכאב פיזי התגובה לכאב התפתחה באופן זהה כי היא שימשה אותנו באותו אופן. לדוגמא אם מקל נתקע לי בצד הגוף אני מבחינה בכאב מזיזה את המקל כדי להפסיק את הכאב, שמישהו פוגע בי רגשית, מכאיב לי רגשית ואומר לי את נראית נורא היום. או את אשה נוראית. זה כאב חברתי ואנחנו עדיין מרגישים את הכאב באותו אופן. יש לנו את אותה תגובה של מערכת העצבים או מאד דומה לה לכאב פיזי וחברתי. באנגלית גם משתמשים באותה מילה לכאב פיזי ולכאב שמישהו פגע בנו רגשית אנחנו בשניהם נגיד שאנחנו מרגישים hurt. וזה לא מטאפורי אלא ליטרלי בגלל זה אנחנו אומרים "אגרוף בבטן" "שבר לי את הלב" כדי לאלץ את המין החברתי להתחבר ולהישאר יחד מה שעזר לנו לשרוד היה שנשאר קרובים זה לזה היינו צריכים לפתח רגשות להיות נחמדים אחד לשני, לא לפגוע אחד בשני, להיות הוגנים ורק אז אפשר יהיה להתקיים בשבט בקבוצה חברתית.  כשלטאה רואה נמר שרוצה לטרוף אותה היא מרגישה פחד – אדרנלין שוטף אותה והיא מגיבה – בורחת אם לטאה אחרת תדחה את אותה לטאה (בהנחה שלטאות הן לא חיות חברתיות אין לי מושג) היא לא תחווה את אותה תגובה של פחד מהדחיה בעוד שאנחנו שכן התפתחנו ליצורים חברתיים נרגיש את אותו פחד בין אם נמר יבוא לטרוף אותנו וכשאדם אחר ידחה אותנו. ללטאה לא אכפת, אנחנו התפתחנו שכן יהיה לנו אכפת וההשרדות שלנו תלויה בזה שיהיה לנו אכפת מאד מדחיה חברתית, מאבדן של התקשרות ונטישה. זאת אותה תגובה לפחד כמו שיש ללטאה כשהנמר בא לטרוף אותה, אותם נוירונים בגלל שהתוצאה היא אותה תוצאה, כשנמר בא לטרוף אותנו אם לא נרגיש פחד ונגיב בהתאם אנחנו נמות ואותו דבר אם השבט שלנו ידחה אותנו אנחנו גם נמות. 

בואו נדבר על ילד בן 3 שמאבד את ההורים שלו הדבר הראשון שהוא יעשה זה לצרוח ולחפש אותם הוא מחפש במטרה למצוא אותם והוא צורח כדי שהם יישמעו אותו, הוא מסמן להם שהוא פה ושהוא במצוקה וצריך אותם. אם עבר מספיק זמן  מה יקרה? וזה נכון גם לפרימיטים אחרים הוא יהיה מדוכא, יחווה דכאון וייאוש. ואז הילד הזה יפסיק לבכות אולי או ייבב בשקט לעצמו והוא ישכב בתנוחות עובר מתחת לשיח הוא לא יודע מה לעשות הוא בבלבול מוחלט, בייאוש מוחלט. למה ילדים עושים את זה? למה להתחפר בתוך עצמך בשקט? כי אם הילד ימשיך לרוץ ולצרוח ולחפש הוא הופך להיות טרף מאד אטרקטיבי לחיות שרוצות לאכול אותך. אז בשלב השני הוא משתתק מאד כדי להמשיך לשרוד למקרה שהשבט שוב יבוא למצוא אותו. עדיף לך להיות בשקט מאשר להיות רועש. 

התגובה הטבעית שלנו לאבדן היא לבכות – כשאנחנו מאבדים מישהו התגובה הראשונית הרבה פעמים היא של שוק לא זה לא יכול להיות, אנחנו הולכים הלוך ושוב וחושבים איך זה אפשרי איך זה קרה מה נעשה עכשיו למה זה קרה תגובה טבעית כשאנחנו מאבדים מישהו זה לחפש אותו, אפילו שאנחנו יודעים שהוא איננו אנחנו מחפשים איך אנחנו עושים את זה? אנחנו מסתכלים בתמונות וסרטונים שלהם ובחשבון הפייסבוק שלהם זה הרגש של עצב וייאוש וחיפוש בדומה לילד שהשאירו אותו מאחור, בגלל שהגוף שלנו לא מבדיל בין מוות לבין להישאר מאחור. כשמישהו מת אנחנו מרגישים את התחושה העמוקה הזאת של היפרדות ואנחנו מתמודדים איתה באותו אופן כמו אם היינו נשארים מאחור. אחרי השלב הזה אחרי שהגוף שלנו מבין שאנחנו לא נמצא את האדם הזה, הוא מת. אנחנו עוברים לדכאון וייאוש. וקשה לנו לקום בבוקר, לעורר בעצמנו מוטיבציה ללכת לעבודה, לעשות כושר, חלק מהאנשים אוכלים פחות, חלק אוכלים יותר. העניין הוא שאנחנו קפואים, קשה לנו להניע את עצמנו. חוסר המוטיבציה זה מרכיב עיקרי בדכאון והתפתחנו להרגיש את זה כדי להגן על עצמנו מפני טורפים כי איבדנו את השבט שלנו.

תחשבו על רגש כנקודת אמצע בין להבחין במה שקורה בעולם ולעשות משהו לגבי זה. הרגשות שלנו הם לא אינטלקטואליים, כל הרגשות שלנו הם בתוך הגוף שלנו, בד"כ בפלג הגוף העליון. אבל הם יכולים להיות בכל הגוף. אז לסיכום אנחנו התפתחנו להיות מודעים תמידית לסטטוס ההתקשרות שלנו עם אחרים באמצעות הרגשות שלנו – זה הדבר המרכזי התפתחנו להרגיש מודעות רגשית תמידית של סטטוס ההתקשרות שלנו. זה היה הכרחי וחשוב שנעשה את זה למין שלנו לפתח מודעות ולדעת מתי אנחנו בקרבת השבט שלנו וכשאנחנו לא בקרבת השבט שלנו. כילדים וכמבוגרים כי ההישרדות שלנו תלויה בזה.

ואיך התפתחנו למדוד קרבה? דרך רגשות ודרך ההתנהגויות שהרגשות מאלצים אותנו לעשות. כמו שפיתחנו מודעות מתמדת לאוכל, מים, מחסה פיתחנו מודעות לקרבה פיזית ורגשית לשבט שלנו. איך שאנחנו מתארים אותו, בד"כ זה המשפחה הקרובה והמורחבת שלנו.    כשאנחנו בקרבת השבט שלנו יש לנו את הרגשות שגורמים לנו להרגיש בטוחים ואנחנו רגועים כשאנחנו רחוקים מהשבט שלנו אנחנו מרגישים רגשות לא טובים כמו אימה, ייאוש, דכאון, חרדה, כאב ופגיעה, מלא רגשות שליליים מלא התנהגות שאנחנו מרגישים מחוייבים אליה בין אם אנחנו מתנהגים לפיה או לא. ואנחנו מרגישים מצוקה, וההרגשה הכרונית הזאת של אבדן התקשרות וקרבה לשבט שלנו מוביל לתחושת מצוקה הולכת וגוברת והרבה דברים רעים יכולים לקרות מהמצוקה הכרונית הזאת. חרדה, דכאון, הפרעות אישיות, בעיות פיזיות וחולי, בעיות שינה, התמכרות, כל זה.

בגלל שהחברה שלנו לחלוטין ממעיטה בצורך הזה, זה כאילו אנחנו חיים בחברה שאומרת אתה לא צריך מים ומזון אנחנו יודעים שאתה מרגיש צמא, מרגיש רעב אבל זה לחלשים תראו את האיש הזה ששותה מים? איזה חלש הוא ואז אנחנו לומדים לדכא את הצמא כשאנחנו מרגישים, לבייש את עצמנו על כך שהרגשנו צמא ואז גם נתחיל להציב סימן שאלה אחד גדול על הרגשות שלנו ולהדחיק אותם. זאת אנלוגיה אבל זה מה שאנחנו עושים לעצמנו כשזה נוגע לצרכים התקשרותיים. תלותיות, כאב כשאנחנו לבד, כאב שדוחים אותנו וכשאנחנו חיים בחברה ופוגשים כל כך הרבה אנשים זרים ביום אנחנו במצב של חרדה מתמדת האם האדם הזה מקבל אותי? כשהתפתחנו זה היה רק לאחרונה לפני בערך 150 שנה במהפכה התעשייתית וערים שיש לנו קשר עם כל כך הרבה זרים ויש לנו המן בעיות בגלל זה יש המון אלימות, השתלחויות פוליטיות ורצח ודכאון והתאבדויות בגלל לפחות חלקית אם לא לחלוטין העובדה שעל בסיס יומיומי אנחנו בחשיפה מתמדת לזרים באינטרנט ופיזית בעולם וכשאנחנו רואים זרים אנחנו לא יודעים אם הם מקבלים או דוחים אותנו. אין שום דרך לדעת והרבה מההתנהגויות שלנו האופן שבו אנחנו מתלבשים והולכים מסמל לאחרים שאנחנו אנשים טובים או אנשים עם כוח, אם יש לנו מכונית יפה או הרבה תכשיטים כי אנחנו בעלי כוח ומעמד ואנשים מקבלים אותנו. אנחנו כל הזמן מסמנים לאחרים שאנחנו חשובים, שאנחנו טובים ושאנשים מחבבים אותנו. בגלל שאנחנו באופן עקבי בחרדה מהשאלה האם אנשים אוהבים אותנו. אבל מחוץ לחברה תעשייתית שמאורגנת כמו שהחברה שלנו מאורגנת לעולם לא נשאל את עצמנו את השאלה הזאת כי אנחנו נדע מהיום שנולדנו שכל מי שבשבט שלך אוהב אותך ומקבל אותך. ויעמוד לצדך ואולי אפילו יסכן את חייו בשבילך. ולא היינו צריכים לשאול את עצמנו מעניין אם דני אוהב אותי כי כל חיי ביליתי לא יותר מ-100 מ' בנפרד ממנו. אבל כשעולות לנו שאלות מי קרוב אלי? איפה השבט שלי? איפה האנשים שלי שאני מרגישה בטוחה איתם האם יש לי אנשים שהם נאמנים ומחוייבים לי זה לא משהו זניח זה לא הדובדבן שבקצפת, אלה דברים מהותיים בסיסיים כמו צמא ורעב. אבל לוגית הם לא, כי אנחנו בבירור יכולים לשרוד, לעשות ילדים ולחיות את חיינו בלי שיהיו לנו חברים. נוכל לחיות או לפחות לשרוד להתחתן ולהביא ילדים או אפילו רק להיכנס להריון עם הזרעה מלאכותית אנחנו יכולים להיות מבודדים ועדיין להביא ילדים לעולם. אבל הרגשות שלנו הם מעבר ללוגיקה  שלנו   הרגשות שלנו מובילים אותנו להרגיש באופן מסויים בהתבסס על מה שקורה בחיינו ומאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים. כך שאפילו אם במוחנו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא צריכים אנשים אחרים או לומר לעצמנו שאנחנו לא רוצים ילדים אני רוצה להיות לבד. באותו אופן שנוכל להגיד לעצמנו אני לא רוצה ללכת לשירותים יותר, אני לא רוצה לאכול אוכל יותר. זו טרחה בשבילי כולנו מבינים שזה לא יעבוד באותו אופן ברוב המקרים הגוף שלנו מרגיש המון המון רגשות של ייאוש ודכאון כשאנחנו לא בקרבת אנשים אחרים שאנחנו יודעים שאכפת להם מאיתנו והם אוהבים אותנו לא בהכרח שצריך לגור איתם אבל שאפשר לראות אותם. התפתחנו לרצות ליד אנשים אחרים, להזדקק לאנשים אחרים, חלק מכם אולי חושב אני לא אוהב אנשים אחרים, זה אפשרי בגלל טראומה. בבסיס אנחנו יצורים חברותיים מאד. 

אני מקווה ששכנעתי אתכם שאנחנו התפתחנו לרצות להיות קרובים פיזית ורגשית כי אם לא היינו מתפתחים באופן הזה היינו מתים ולא שורדים ואנחנו עדיין שומרים על התגובתיות הרגשית האינטנסיבית שלנו שהיא לחלוטין מחוץ לשליטתנו בדיוק כמו שצמא ורעב הם מחוץ לשליטתנו וכשאנחנו רואים את זה כמו מה שזה אז אנחנו יודעים מה לעשות בסיטואציות מסוימות. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל ללמוד לזהות את הרגשות שלנו מה שתמיד יהיה נכון לעשות בכל סיטואציה זה לחשוב עם עצמנו מה אנחנו מרגישים עכשיו. כי כמו שאמרנו כל רגש הוא לגיטימי ולכל רגש אנחנו צריכים לפנות מקום ולהקדיש לו מחשבה זה בסדר להרגיש כל רגש השאלה היא מה אנחנו עושים עם הרגשות שלנו, איך אנחנו מביאים אותם לידי ביטוי אז קודם לזהות אותם בעצמנו למשל: אני יכולה להגיד לעצמי אני מרגישה כעס מאד חזק עכשיו ואז להגיד לעצמי כן זה הגיוני שאני מרגישה ככה, נאמרו כלפי דברים מאד לא נעימים שהכאיבו לי ואז לגשת למי שאמר לי את אותם דברים ולהתחיל פשוט לדבר מהלב "תשמע אני לא יודעת איך אתה הרגשת בשיחה שלנו אבל בשבילי זה היה קשה מאד לשמוע אותך אומר לי 1, 2 ו-3 זה מאד פגע בי כי זה גרם לי להרגיש שאתה לא מעריך אותי, שאני לא מספיק טובה או מה שזה באמת גרם לכם להרגיש". לרוב אנחנו ישר מאשימים או מתגוננים ואומרים לעצמנו הוא אדיוט שככה הוא דיבר אלי והנה 20 הצדקות למה הוא טועה ואני צודקת והוא לא מבין כלום ולא יודע על מה הוא מדבר ואני צודקת וזה מוביל לעוד כעס או עוינות או ביקורת או התגוננות או זלזול וכל אלה מוספים למרחק ואף פעם לא יקרבו בנינו. 

אז אני מקווה שתאפשרו לעצמכם ולאנשים סביבכם להרגיש את כל הרגשות ותזכרו לא לבייש או להקטין או לזלזל או לפגוע בשום צורה. כי לכולנו מגיע להרגיש את הרגשות שלנו ולהיות שם עבור אחרים ולאפשר לאחרים להיות שם עבורנו ולדאוג לנו.

ולסיום אני רוצה לספר לכם על פרויקט שאני עובדת עליו בחודשים האחרונים והוא קבוצת פייסבוק לנשים בלבד בה למשך חודש אנחנו נשפר את הזוגיות שלנו, בקבוצה מותאמת במיוחד לנשים עסוקות ולא צריכה לקחת מכן יותר מכמה  דקות בחום. בכל שבוע נתמקד בנושא אחר ביום ראשון אציג את הנושא, המחקרים העומדים מאחוריו והשיפור העצום שיישום שלו יוכל לעשות בזוגיות שלכם. ואז במשך ימים שני שלישי ורביעי משימה קטנה ליישום הכי פרקטי כי חשוב לי שבאמת תחוו ותיצרו את השיפור ואז ביום חמישי זה הזמן לשאלות ותשובות איתי תוכלו לשאול אותי בלייב כל שאלה ולקבל מענה אישי ומיידי ואת כל העזרה שאתם צריכות כדי להשלים את המשימות השבועיות. אם זה משהו שיכול לעניין אתכן עקבו אחרי הפרסומים שלי בעמוד הפייסבוק, באתר ובניוזלטר שלי.  קוראים לקבוצה "צעדים קטנים לזוגיות מופלאה"

אשמח מאד לראות אתכן ולהכיר מקרוב בתהליך ליווי צמוד של חודש בפחות ממחצית הסכום שאני גובה לפגישה אישית איתי.

ממליצה בחום

מקווה לראות אתכן בקבוצה ואם לא אני פה גם בעונה הבאה של "טיפול זוגי" אתם מוזמנים לכתוב לי על תכנים שהייתם מעוניינים שאצור עבורכם לעונה הבאה.

שלכם באהבה גדולה,

שרון